לִחְיוֹת אֶת הָרְגָעִים הַקְּטַנִּים וְאֶת הַשָּׁנִים הַגְּדוֹלוֹת, אֶת הַזּוּטוֹת, אֶת הַהֲבָלִים וְאֶת הַתְּקוּפָה הַסּוֹעֶרֶת. לִחְיוֹת עִם הַצַּעַר, לִחְיוֹת עִם אֱמוּנָה״

החברה הישראלית כולה מתכנסת סביב זכר הנופלים. כל אחת ואחד מהחללים נושאים שם וסיפור, מועד ייחודי ומשפחה פרטית. אך ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, יש חוויית אֵבל משותפת שבה הנופלים והנופלות הם של כולם. ביום זה, הציבור הישראלי אומנם עוסק בזיכרון הגבורה והמסירות של לוחמינו, אך הזיכרון אינו של תהילת המנצחים. יום הזיכרון מתמקד במחיר היקר ששילמנו ושעודנו משלמים כחברה למען כינון ריבונותנו כאן. במתח בין מחיר המלחמה ובין השאיפה לעתיד של תקווה ושלום, יום הזיכרון הוא הביטוי התרבותי של חיי חירות וקוממיות בארץ. של חיים לצד ההבנה שיש לכך מחירים, ומתוך אמונה ותקווה שרק חברה מוסרית וצודקת תהיה המענה הראוי לקורבן שניתן. מערכי השיעור מדגישים את המתח שבין כאב השכול לשמחת החיים והעצמאות, ומזמינים לשיחה על הדרך לאזן בין זיכרון העבר לבניית העתיד. זאת, במטרה לעודד דיון מעמיק על מקומו של הזיכרון בתודעה הציבורית והפרטית, כחלק מהמאבק לשמירת חירותנו ולעיצוב עתיד של ביטחון ושלום.